אין דרך אחרת לומר זאת- 60 שנים לא הולכות ברגל. מדבר, שממה, שום סיבה להקים דווקא כאן מדינה. בריטים פה, תורכים שם, למה לא אוגנדה? לאנשים שהתחילו להזיז כאן עניינים, לפני קצת יותר מאלפיים שנה, היה חזון. נכון שאז הוא כלל קצת יותר ארמונות ופחות ישמעאלים, אבל העיקרון נשאר זהה. ברוסיה של המאה ה-19 החלו לפרוח ניצנים של מה שקיבל את השם "ציונות". היו אלה קבוצות של יהודים שהאמינו שממש פה, בארץ האבות, תקום לה מדינת היהודים. זה לא היה קל, אבל כמו כל יהודי- הם קיבלו מה שהם רצו. אנחנו בכל זאת פה, לא? כולנו לומדים בשיעורי היסטוריה ותנ"ך על מלחמת הקיום המתמשכת של עמנו ועל הפעמים הלא מעטות שבהן הצלחנו, למרות כל הסיכויים, להכות באויבנו. אך האם אחרי כל ההמולה הזו באמת פגענו במטרה? האם מדינת ישראל הצעירה ("וואלה? בת שישים? לא הייתי נותן לך יותר מעשרים ושתיים") היא באמת משהו שאפשר לספר עליו לחבר'ה? מה כבר השגנו בשישים שנות קיומה של ציון?
כדי להתחיל, נחזור מעט אחורה. בשנות החמישים של המאה ה-20 נאבקו שתי מעצמות זו בזו. המטרה: להיות הראשונה שתביא אדם כלשהו למקום כלשהו. בימים שבהם סבתא שלי הזדקקה לתלושים כדי לקבל קצת סוכר וביצים, מיליארדי דולרים נשפכו מעבר לים על-ידי ממשלות נחושות שכל אחת רצתה להיות הראשונה במרוץ לחלל. ברית-המועצות לשעבר אכלה את הכובע כשהמעצמה המנצחת הייתה בסופו של דבר ארצות-הברית, האדם היה ניל ארמסטרונג והמקום היה הירח, וזה קרה ב-21 ביולי, 1969, חמש בבוקר לפי שעון ישראל (בבית של סבתא שלי, אגב, בדיוק נגמר הקמח). ואז, כמעט עשרים שנה לאחר מכן, ב-19 בספטמבר 1988, משהו קרה. שיגור הלוויין "אופק 1" בישר על שחקנית חדשה במגרש האסטרונומי- ישראל הצעירה. ישראל של שנות ה-50 ידעה שהחלל הוא מה שנמצא, פחות או יותר, "למעלה". ישראל של שנות ה-80 כבר הגיעה לשם. מאז ועד היום שיגרנו עוד כמה לוויינים. אסור ממש לדבר על זה, אבל החל בריגול וכלה בשידורי טלוויזיה- הלוויינים שלנו יודעים לעשות הכול. החלל הוא גם זירת המשחקים שלנו. שישים שנה מאז שהכי גבוה שהגענו היה מוט כדי לתלות עליו דגל דיו, ישראל נחשבת היום לבעלת מילה חזקה בקרב האוכלוסייה המדעית האמונה על שיגורי עצמים לחלל החיצון.
אך הזירה החללית אינה המקום היחיד שבו הצלחנו לשדרג את עצמנו.
מודה ומתוודה, מעולם לא ראיתי אחד מאותם סרטים ערביים שהדור הקודם גדל ומספר עליהם. הפאוור-ריינג'רס, אפשר לומר, מילאו את החלל הריק. אמנם זכיתי לראות פרודיות רבות שנעשו על אותן יצירות ערביות, אך מעולם לא זכיתי ליהנות מן המקור. לא קשה להבין מדוע היה על הדורות הקודמים לשאוב את נכסי התרבות שלו מתרבויות שכנות- זה לא שהצרות של צ'ארלי והחצי שלו לא היו מותחות, הן היו ועוד איך, אבל אני מניח שאם כבר יש צרות- מרבית הישראלים העדיפו שלפחות לא תהיינה הצרות שלנו אלא של שכנינו הערבים. אם לפני חמישים, ארבעים ושלושים שנה ההתלבטות הייתה בין צפייה בזאב רווח לבין צפייה בפריד אל אטרש, ההתלבטות כיום היא באיזה סרט ישראלי חדש לצפות, ולא, גם אני לא יודע מי זה פריד אל אטרש. הצעירים של שנות ה-2000 אולי לא מכירים את סוגת הסרטים הערביים הנושנה אבל בכל מה שנוגע לפופוליזם קולנועי גם לישראל יש, לטוב ולרע, הרבה ממנו. כל שנה אנחנו שומעים על במאי/שחקן/מפיק ישראל הזוכה בפרס יוקרתי בחוץ-לארץ. הקולנוע הישראלי מוערך מאוד בעולם והסרטים הישראלים באמת עוסקים בכל מכל- מלחמה ("בופור", 2007), קומדיה ("גבעת חלפון אינה עונה", 1976) דרמה ("השוטר אזולאי", 1971) ועוד. שישים שנה מאז שהדבר הכי חם במדיה הישראלית היה שידור הרדיו "אנו מכריזים בזאת...", ישראל מקבלת ממני את התואר "מעצמה קולנועית" בזכות ולא בחסד.
דיברתי על הקמת מדינה צעירה, חדשה, באמצע שום-מקום. אם אתה רוצה לעשות מעשה שכזה, חשוב מאוד שתהיה בעל חוש קריאטיבי והיכולת ליצור יש מאין. לעם היהודי, מסתבר, יש את זה. כד שמן קטן מספיק לטיגון הלביבות שלנו במשך שמונה ימים ואפילו באמצע המדבר הצלחנו להוציא מים מתוך סלע. מעבר לכך, יכולת השימוש הממצה בכל אמצעי, העומד לרשותנו, דל ככל שיהיה, עשויה להוות אינדיקציה למוח שעומד מאחורי כל ההישגים האלה: אולי זו ההיסטוריה למודת המכאובים והצרות שלנו, ייתכן שזה המצב הקיים והתמידי. מה שבטוח- המוח היהודי הוא אחד המשאבים הכי יקרים שיש לנו להציע. במדינה בלי יותר מדי משאבים טבעיים (בקושי ים יש לנו וגם הוא נקרא בשם החינני "ים המוות"), חשוב שנדע לשמור ולשמר את כל הידע והמיומנות האינטלקטואלית שאנחנו יכולים להשיג. כד השמן והמים במדבר הובאו כאן כדוגמאות, אך בואו לא נשכח ששישים שנה מאז שהרעיון הכי טוב שהעלנו על הדעת היה להחביא נשק מהבריטים בתוך כדי חלב, זכו ישראלים רבים בפרסי נובל בתחומי הכימיה, הרפואה, הכלכלה, הספרות, השלום ועוד... צעד קטן לתהילה המקומית, צעד גדול לישראל.
בהגדה של פסח נאמר "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", אבל העם היהודי טוב מזה. פרעה לא ידע למה הוא נכנס כשציווה עלינו לבנות לו ערי מסכנות. גם אם נתעלם מהעובדה שיחד עם האנושות כולה, הצליח העם היהודי תמיד למצוא את מקומו על אף המרפקים שקיבל, הרי שבלתי אפשרי להזניח את ההתקדמות העצמית והבלעדית של מדינתנו בשישים השנים האחרונות. כל ישראלי מכיר את הציטוט של שחקן הכדורסל טל ברודי מ"מכבי תל-אביב" משנת 1977: "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה". יש בו משהו, במשפט הזה, שמסמל הרבה יותר מניצחון במשחק כדורסל. המשפט הזה הוא סמלי לא רק עבור "מכבי תל-אביב", שלאחרונה דווקא נעלמת מהמפה, אלא עבור עם ישראל כולו. על אף שמדינת ישראל אינה נמנית עם המדינות בעלות השטחים הגדולים בעולם (מקום 150 מתוך 194, כולל רמת-הגולן, עזה ובני-ברק), אנחנו מסתכלים על המפה הגלובלית ורואים בכל מקום נגיעות כחול-לבן. בחלל, בקולנוע, במשאבים הטבעיים- התרומה הישראלית נמצאת שם. בתוך שישים שנים לחוצות ומלחיצות, הצליחה מדינת ישראל להדביק פערים עצומים בתחומים רבים. כבר שנים ארוכות שהכותרות האדומות בעיתונים זועקות חמס מדי בוקר, אולם נראה שאנחנו עדיין כאן כדי להישאר ולהוביל. אני תמיד אזכור שגם אם יש לנו ארץ אחרת- אני מעדיף את הארץ הזאת. מזל טוב.
